ניקי ואני

ניקי ואני....

ניקי הלכה לעולמה ביום שישי. היא הייתה כלבה מופלאה, חכמה וטובה, עם מבטים מלאי אהבה וכישכושי זנב שמחים, וחיוכים שאי אפשר לטעות בהם.

אני זוכרת כל מיני דברים וסיפורים שקרו לניקי (איתי או בלעדיי) וחשבתי לכתוב את מה שאני זוכרת... יותר בשבילי מבשבילה....לאוו דווקא בסדר כרונולוגי ולאו דווקא בדיוק בפרטים:-)

·         "גוש קטן לבן": ניקי הגיעה אלינו כגוש פרווה לבן קטן ומתוק שבחיים הקצרים שלו הספיק לעבור כל מיני דברים נוראיים. היא פחדה מהכל, כולל אנשים וכלבים אחרים, היה לה קשה ללמוד לשתות וגם לישון ולהירגע. אחד הזכרונות הראשונים שיש לי מניקי הוא שהיא ישנה על הזרוע שלי בזמן שאני יושבת על הספה מול הטלויזיה. כזו קטנה היא הייתה.

·         "מים לניקיטה": כמו שכתבתי קודם, ניקי לא שתתה מספיק (לא ברור אם מקושי או אי רצון) מה שהיוה דאגה גדולה. כל פעם שראיתי אותה עשינו "סשן" שתיה, בו אני שמה מים בכף היד שלי והיא שותה ממנה. בהדרגה הכנסתי את היד שלי לתוך הקערה עד ששתתה מתוך הקערה בזמן שהיד שלי בתוכה. (בדיעבד, מבחינה מקצועית של ניתוח התנהגות יש שם לפרוצדורה הזו שעשיתי, אל אז לא ידעתי, פשוט רציתי שתלמד לשתות מהקערה...). אחרי זמן מה ניקי קישרה את הנוכחות שלי לשתייה והייתה הולכת לשתות כל פעם שראתה אותי. מדובר על התניה כל כך חזקה, שגם עשר שנים אחר כך, עדיין הייתה הולכת לשתות כשהגעתי....

·         "איזה פחד!": ניקי תמיד הייתה פחדנית... לאורך חייה התגברה על רוב הפחדים וכבשה פסגות חדשות. אני זוכרת כמה סצינות בהם חששה מאנשים חדשים שלא הכירה וניסתה להתחבא מאחורי הרגליים שלי! (מה שגרם לי לרוב כמעט ליפול בגלל הרצועה...) היא גם פחדה מכלבים עד שאיזה כלב שכן ניסה להיכנס לטריטוריה שלה בזמן שטיילנו והיא הפכה זאבה אמיתית והבריחה אותו! (דרך אגב, נראה שחיות  קטנות יותר לא הפחידו אותה.. כמו צפרדעים שהייתה רודפת אחריהם בקפיצות תיש...)

·         "דוב קוטב": הייתה לנו בריכת דגים בחצר של הבית. נו, סוג של. לפעמים, ניקי הייתה מנסה את מזלה במים (הלא כל כך נקיים) בצייד דגי זהב. האמת, אין לנו מושג מה חיפשה שם, רק שהייתה קופצת לשחייה בבריכה הרדודה ויוצאת עם פרווה לבנה רטובה שהזכירה לנו תמיד דובי קוטב. אה, ולפעמים היו נעלמים דגי זהב.

·         "כלבת חורף": ניקי הייתה זאב לבד מעורב עם לברדור. או משהו בסגנון. בחורף הייתה לה פרווה מפוארת ורכה שהיה אפשר להעלים בתוכה כף יד שלמה. כשהיה יורד גשם לא תמיד הייתה נכנסת מיד למחסה או הבייתה, כך יצא שלפעמים טיילנו בגשם... ולפעמים היא סתם טיילה לה לבד והגיעה רטובה רטובה כשנמאס לה וביקשה להיכנס ולהתייבש איתנו. והדבר הראשון שעשתה כשנכנסה? ניערה את הפרווה שלה כך שמי שהתקרב (כולל קירות ורהיטים ) קיבל מקלחת פרטית עם ריחות ייחודיים... אבל היא עשתה את זה בכזו מתיקות שאי אפשר היה לכעוס עליה באמת...

·         "שבת בבוקר": ניקי אהבה את המיטה שלי. בעיקר כשאני בה, אבל לא חובה. בשבת בבוקר הייתה מבקשת להיכנס הבייתה ורצה לחדר שלי. במקרה שהדלת הייתה סגורה לפעמים ישנה ליד הדלת וחיכתה שאתעורר (אז גירדה אותה בלי סוף עד שפתחתי) או ששיגעה את מי שהכניס אותה הבייתה שיכניס אותה גם אלי לחדר. כשנכנסה, קפצה לה על המיטה, ליקקה אותי לשלום והחלה להסתובב ולחפש מקום. לרוב היא תפסה כ-80% מהמיטה ואני התכרבלתי באחת הפינות.... אבל היא היתה כזו חמודה שאי אפשר להגיד לה לא!

·         "מתנה קטנה": כשהייתה עוד גורה, והתעללה ברהיטים ונעליים, בעיקר נעלי בית וגרביים עם חיבה מיוחדת לאלו שלי (אבל ללא אקסלוסיביות) קנינו לה כל מיני דברים להוציא עליה את זעם השיניים כשביניהם היו גם עצמות שהן לא באמת עצמות. יום אחד גיליתי את אחת מהן מתחת לכרית שלי. ככה סתם, מתנה קטנה ורטובה.

·         "קישטה!" – ניקי גדלה עם חתולים והחתולים גדלו איתה. אפילו כששני גורי חתולים חוצפנים במיוחד ניסו לגנוב לה בשר טרי מהצלחת, היא רק איימה עליהם, תפסה אותם בפיה ושמה אותם בצד ללא פגע מלבד רעד קל של פחד...(דרך אגב, מאותו יום שני החתולים האלו היו מקיפים את ניקי ואיזור האוכל שלה ממרחק בטחון כל פעם שעברו באיזור ). במהלך השנים ניסינו לאלף את ניקי וללמד אותה כל מיני פקודות, כשאחת המוצלחות הייתה לשבת. הרוב לא צלחו בידינו וניקי לימדה אותנו פקודות משלה. אבל מילה אחת, שאני לא חושבת שלימדנו אותה בכלל תפסה הכי טוב "קישטה!". ברגע שמישהו אמר את המילה עם הק', גם אם צעק וגם אם לחש, ניקי הייתה מזנקת לעבר החתול הקרוב ביותר ורודפת אחריו עד שטיפס על עץ או נעלם בצורה אחרת. אם לא היה חתול הייתה רצה עד שהייתה מוצאת אחד. אחלה דרך לשמור על כל החיות בכושר במילה אחת!

·         "טיולים באוטו": ניקי אהבה טיולים באוטו, עדיף ארוכים (עם עצירת שירותים בסוף). היא הייתה נכנסת בסערה לאוטו ומחפשת תנוחה נוחה ליד החלון, גם אם זה אומר לשבת על מישהו, אז מה?!

·         "גורי אדם": ניקה תמיד אהבה ילדים, וניסתה ללקק להם את כל מה שההורים איפשרו. היא הייתה מתמלאת חיות ואושר כשילד התקרב אליה או רצה ללטף אותה.

·         "לעוף עם העורבים": ניקה תמיד ניסתה לתפוס ציפורים. לרוב ללא הצלחה. אבל זה תמיד היה מרתק משעשע לראות אותה מזנקת לריצה מהירה לקראת ציפור (לרוב עורב) וממשיכה לרוץ אחריו כשהוא כבר בשמים, עם הראש למעלה - עוקבת אחריו כמו נמרה.

·         "מאכלים מיוחדים": ניקי אהבה לחם (בעיקר אם אפשר להחביא באדמה), ענבים (בעיקר קפואים), עגבניות (בעיקר שרי) והייתה מוכנה לנסות כמעט כל דבר בתנאי שאין בו כדור מוחבא. כשהייתה צריכה לקחת כדורים הייתה מספיק רגישה ומוכשרת כדי לפרק ענב (!!) ולהוציא ממנו את הכדור שהוחבא בתוכו, ולאכול את מה שנשאר.

·         "לרוץ ולשבת": ניקי אהבה לרוץ במרחבים הפתוחים, להשתולל ולהתגלגל בדשא ולהיות קרובה אלינו. לפעמים היא פשוט הייתה שם. כשהייתי בהריון, העברתי איזה כיסא מבית לבית. באמצע התעייפתי והתיישבתי על הכיסא. ניקי באה והתישבה לידי, ככה סתם.

·         "שיתוף פעולה": ניקי שיתפה פעולה עם חתולים לעיתים קרובות, בעיקר עם אלו המוכשרים ויוכלים לפתוח דלתות בשבילה. אני זוכרת פעם אחת שחתול קפץ על הידית וניקי דחפה את הדלת עם האף ושניהם נכנסו. נשבעת!

·         "געגועים": אני הכי מתגעגעת לשמחה שלה כשהיא ראתה אותי ולעיניים החומות והאוהבות שלה.

ניקי פיקי, תמיד נזכור אותך קטנה ונהדרת!

ארוחת מונסון - מתוך "סיפורים שצריך לספר"

"סיפורים שצריך לספר" זה פרוייקט חדש שהחלטתי עליו כמעט כרגע. אני בחופשת לידה (שעוד מעט תיגמר, אבל זה לפוסט אחר) ויש לי לפעמים זמן לחשוב (לא יותר מדי, בין חיתול להנקה למשחק). הזכרון שלי מעולם לא היה משו-משו, ועכשיו כשכל כך הרבה דברים שקשורים לגידול ילד נכנסים ותופסים מקום, חשבתי שאולי צריך קצת לפנות מקום... כדי שלא אשכח את הסיפורים שצריך לספר. וכן, לחלקם קשה להאמין, וכן, ייתכן והזכרון גורם לי להגזים אך הם האמת כפי שאני זוכרת אותה. חוץ מזה אי אפשר לספר סיפור בלי הקדמה, ולפעמים ההקדמה חייבת להיות מאוד מפורטת, אז מי שממשיך לקרוא...לקחת את זה  בחשבון.

אז הסיפור הראשון שנזכרתי בו מתרחש בתאילנד בתחילת שנות האלפיים וקראתי לו "ארוחת מונסון".

קצת אחרי השחרור שלי טסתי לפגוש ידיד ילדות בתאילנד. הוא לא תאילנדי (למיטב ידיעתי) אבל הוא עצר בתאילנד בסוף טיול ביבשות רחוקות ולפני מעבר ליבשת קרובה וכך קרה שקבענו להיפגש בבנקוק. זו הייתה פעם ראשונה שטסתי לבד (והרי תמיד טוב שפעם ראשונה כזו תהיה "רק" 12 שעות) ומאוד התרגשתי. היו לנו כבר סלולריים, אבל ממש לא חכמים כמו היום, וכל הפעלה בחו"ל עלתה אז המון כסף (לא בטוחה שהחלק הזה השתנה). אז למרות החסך הטכנולוגי, מצאתי אותו בשדה תעופה בבנקוק והמשכנו לעיר. היה חם ודביק ומגעיל, והיו סיפורים עם מאכלים מוזרים ומקקים ענקיים אבל זה אולי לסיפור אחר. באחד הימים לקחנו משהו בסגנון של מונית שירות לכיוון האיים בדרום. ולא, אני לא מתכוונת לאיים שכולם מכירים, אלא לאחד שקצת פחות מכירים, קו-סאמט (או קוסאמק כמו שקראנו לו אז). על האי הזה קראנו בלונלי פלנט מרופט בן כמה שנים, שם הוזכר חוף אחד מקסים עם האוכל הכי טוב בתאילנד.

אני לא לגמרי זוכרת איך הגענו אחרי המונית שירות... נראה לי שהיתה שם סירה קטנה, שממנה איכשהו היינו צריכים ללכת\לשחות במים כדי לנחות על האי. 
החוף בו נחתנו היה חביב ותיירותי ונשארנו שם רק לאותו הלילה, כשאנחנו מתכננים ביום למחרת למצוא את החוף המקסים עם האוכל הטוב ולהישאר שם. כבר באותו הלילה נחשפנו לאוכל טעים (ולשחיטה של העוף שעשה אותו טעים.. על הדרך) ולעכבישי ענק במקלחת עם מים קרים וכמעט בלי זרם...

בבוקר התחלנו ללכת על קו החוף בכיוון החוף הבא. דיי מהר היו סלעים ענקיים שחסמו את הדרך וחייבו אותנו ללכת בתוך היער ולעזוב את קו החוף. מצאנו שביל והמשכנו בו. והמשכנו. והמשכנו. מתישהו עצרנו לנוח ואז ידידי אמר שהוא רואה בקתה (בתוך היער בירידה לכיוון החוף) ואני קלטתי שישבתי בתוך קן של יתושות אכזריות במיוחד (דיי מהר גילינו שבאי הזה יש יתושות חודרות ג'ינס) ורצתי לכיוון הבקתה.

גילינו קסם של מקום. בקתות בנויות על צלע גבעה מיוערת שנשפכת לים... כל בקתה נראית אחרת בצורה ובגודל. אחת הבקתות הייתה גדולה במיוחד והיוותה את ה"לובי" של המקום הקסום הזה (שלפחות לזמן ההוא לא הכיר ישראלים).

בלובי למדנו עוד כמה דברים על המקום: לכל בקתה יש שם מיוחד משלה, וספר אירוח. כל מה שאנחנו קונים (נייר טואלט, מים, ארוחות) אנחנו בעצמנו צריכים להכניס לספר וכל בוקר המארחים מוסיפים שם את החיוב על הלילה ומסכמים את היום הקודם. סומכים על הלקוחות שיכתבו מה שהם לוקחים...בבקתות יש חשמל רק בשעות מסויימות (משהו כמו 18:00 עד חצות) ויש מבנה מיוחד לשירותים של כולם (בול פגיעה חשוך עם עכבישי ענק) ומקלחת אחת יחידה ומיוחדת במינה, שכאשר מתקלחים בה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) המים הקרירים שאנחנו משפריצים על עצמנו בעזרת צלוחית כסופה קטנה זורמים דרך פתח בחלק התחתון של הדלת ישר לים. כשעומדים במקלחת אפשר לראות את הים מעל דלת העץ הקטנה. ואפשר גם להעקץ ע"י מליון יתושות שרק מחכות לתייר הדביל שינסה להתקלח בערב (אני! אני!).

האמת, למדנו ממש לאהוב את המקלחת המוזרה הזו, כולל את זה שלוקח המון זמן להתקלח עם צלוחית קטנה וכשחזרתי לארץ קצת התגעגעתי. לרגע.

ליד המקלחת היו שולחנות פיקניק של המסעדה הנפלאה, שם הגישו מנות טעימות ומקוריות וטריות כאשר סיפרו לנו שאת מאכלי הים אב המשפחה דג באותו היום. המלצר שלנו היה אחד הבנים והמארחת בלובי הייתה האמא. במורד הגבעה היה חוף לבנבן וקטן, מוקף סלעים ועצים, ומדי כמה זמן היה עובר שם ילד תאילנדי ומוכר אננס קר. 

מזג האוויר היה נפלא, והימים שם עברו בכיף, עם ארוחות בוקר וערב נהדרות ובאמצע ממתקים מהארץ ואננס...אחרי כמה לילות ביקשנו לעבור לביקתה שממש הייתה על קו החוף ומאוד נהנו לשמוע את רחש הגלים מתוכה. באחד הערבים, בשעה יחסית מוקדמת אכלנו ארוחת ערב טעימה כהרגלנו. לקראת סיום, המלצר שלנו ניגש אלינו וסיפר כי עומד לרדת גשם (לא היה ענן אחד בשמיים!!) וכדאי להיכנס לתוך הלובי. התעכבנו קצת עם סיום האוכל והוא כבר התחיל לפנות, ופתאום התחילה רוח חזקה מכיוון הים. עזרנו לו לפנות את הכלים וחשבנו לעצמנו שתהיה קצת רוח וגשם ויעבור ונחזור לשגרה. אבל כשהגשם הגיע, למדנו מה זה מונסון על האי. טיפות בגודל תרנגולות שיורדות במהירות ובכוח על הכל מלוות ברוח שאיימה להעיף את הבקתות. המשפחה המקומית סגרה ואטמה את הבקתה הגדולה של הלובי ואנחנו אחרי כמה ריצות עם הכלים של הארוחה ישבנו וניסינו להבין מה קורה ומה עומד לקרות.

כשהכל היה סגור ואטום, והגשם נשאר בחוץ התחלנו להסתכל מסביב. היה שם שולחן ערוך לארוחה גדולה עם כסאות ושרפרפים מסביבו. היו שם בני המשפחה (כולל סבתא, הורים וכמה ילדים בגילאים שונים), ועוד כמה אורחים מוזרים - זוג עם בעל אירופאי ואישה תאילנדית, בחור הודי שנכנס רטוב כולו באיחור ואנחנו- שני ישראלים בהלם מוחלט.

הסתבר שזוהי ארוחת יום הולדת לאחת הבנות ואנחנו הוזמנו להצטרף. שכחנו לחלוטין שאכלנו קודם וגם עבר קצת זמן... והתרגשנו מההזמנה לתוך בית תאילנדי שלא קל לקבל. הוגשו לנו שרפרפים, שלי קצת התנדנד ומיד לאחר מכן גם ויסקי עם קרח (אחרי שהשתדלנו כל הטיול לא לשתות קרח כי לא יודעים מאיפה המים וכדומה החלטנו ללכת על זה ולכבד את המקומיים). הויסקי והנדנוד עבדו טוב ואז הגיעו המנות הראשונות. אחת מהם הייתה שבלולי ים שהאבא שלה באותו יום וצלה על האש. מעולם לא אכלתי שבלולים אבל זה נראה מקום טוב להתחיל. לקחנו כל אחד שבלול וניסינו לחקות את המארחים שאכלו בהנאה. הסבתא שישבה לידי ולא דיברה מילה באנגלית, צחקה על הנסיונות הנואשים שלנו והראתה לי עם סימני ידיים והרבה מילים בתאילנדית מה לעשות, כמו גם חיזקה אותי על ההצלחה. היה צריך לקחת קיסם, לתפוס את הפנים של השבלול ולמשוך אותו החוצה, "לנגב" רוטב (בדיעבד : רוטב צ'ילי חריף) ולהכניס ישר לפה. תתפלאו - היה ממש טעים ונשנשתי כאלו במשך כל הארוחה! וגם החריפות הורגשה פחות אחרי כמה שבלולים... מנה אחרת הייתה סוג של בשר חזיר שנראה והיה לו טעם של עוף ברוטב חריף מתוק מעולה. הכל תוצרת בית.

ידידי קיבל את הכבוד לקבל מנה ששמורה כנראה לאורחים מיוחדים (או כאלו שרוצים לצחוק עליהם, לא ברור עד היום...). הוא קיבל ראש של תמנון קטן והוסבר לו כי הוא צריך להכניס את הכל לפה ולאכול. אחרי עוד כוס ויסקי, לקח באומץ רב את הראש, טבל אותו בהמון רוטב חריף והכניס את כולו לפה. ואכל. ולעס. ובלע. והתאילנדים היו בעננים!

בין המנות סיפר לנו האירופאי הנשוי לתאילנדית כל מיני דברים שנאמרו סביב לשולחן וגם כאלו שלא. הוא סיפר שהאבא הביא את כל העצים מאוסטרליה בספינה ובנה את הבקתות בעצמו. הוא גם זה שסיפר לנו שמדובר בחגיגת יום ההולדת ותירגם כל מיני דאחקות בזמן הארוחה.

אחרי המנה של התמנון, הארוחה קצת מעורפלת לי אבל אני זוכרת בבירור את המנה האחרונה: עוגת ג'לי מכוערת ומגעילה וג'וינט שגלגל הבן הקטן והעביר לאבא ולסבתא כלאחר כבוד).

הארוחה הרגישה כאילו לקחה כמה שעות. אני לא יודעת כמה זמן באמת לקחה, אבל מתישהו הגשם המטורף שבחוץ פסק ונפרדנו ללילה, חזרנו להיות אורחים שמקבלים רק אוכל מהתפריט ולא את המאכלים הנפלאים האלו שהמקומיים עושים לעצמם.

בנוסף גילינו עוד באותו הלילה כמה נורא הבטן הישראלית מגיבה לאוכל הנפלא הזה, כמה נורא שזה קורה כשהשירותים בחוץ, בחושך, בבול פגיעה, ואיזה מזל שיש תרופות שהבאנו מהארץ...

 אחרי כמה ימים חזרנו לבנקוק והמשכנו קצת בחוויות קולינריות ואנתרופולוגיות מרתקות... אבל את רמת ההזיה של החוויה הזו עולם לא נשכח.

נזק (או עוגת שוקולד שמחה)

כמה נזק רותי אחת יכולה לעולל לעצמה ב12 שעות?

כמו הרבה דברים מוזרים, הכל התחיל בעוגה. הכי פשוטה בעולם, כזו שילדים יכולים לעשות כמעט לבד, חוץ מהמבוגר שמתעסק עם התנור.

הייתה לי ביום ראשון מסיבת פרידה מהמשרד ורציתי לאפות עוגה לכבודם ואחותי נתנה לי מתכון מנצח ופשוט. קניתי את כל החומרים, ערבבתי ללא בעיה, אפילו הכנסתי לתנור בגאון והמסתי שוקולד על הגז בשביל הקרם. הכל היה ממש פרפקט (אפילו שטפתי כלים בזמן שחיכיתי לעוגה)

כשהעוגה הייתה מוכנה... התחיל הבלאגן. קודם צריך להכניס קיסם. אז הכנסתי אחד או שניים. ניסיתי להוציא שניים יחד מהקופסא כדי לחסוך זמן... והקופסא התפרקה לי על החיים, השיש והריצפה, וכל הקיסמים התפזרו להם יחד עם צעקת "אאאהההההה" שלי. הסתבר שקיסם אחד עיקש נתקע לי בקמיצה. ככה, סתם באמצע מוצ"ש. הוצאתי, ונשאר חור קטן עד היום.
אלכס בא למטבח לוודא שכולם בחיים, וידא והלך לו.
הוצאתי את העוגה מהתנור עם הסבכה(תבנית חד פעמית לא מחזיקה משקל של עוגה) ועם שתי כפפות, אחת מסיליקון ואחת לא. הסיליקון כפי הנראה זזה קצת, והצד של כף יד שמאל שלי התנשקה עם מתכת רותחת. הצעקה לא איחרה לבוא, ואיתה הפלה מידית של התבנית על מכסה התנור. אלכס שוב בא למטבח לוודא שכולם חיים, ביקשתי שיציל את העוגה (הציל) ואז הבנתי כמה כואבת לי הכוויה. אאאאאוצ'.
 
אלכס הוציא את העוגה והתפנינו לטפל בכויה, אלוורה, מים קרירים (אבל לא קרים) זורמים, והרבה פורומים באינטרנט (אצל אלכס על המחשב, אני יללתי במקלחת עם המים).
הוספתי קרם שוקולד(תוך יללות) והמון סוכריות שמחות והלכנו לישון. גם את זה עברנו, אפילו בבוקר התעוררתי עם כאב עמום למדי.

בבוקר, אלכס היה חייב לצאת מוקדם (7 ועשרים, זה עוד לפנות בוקר, לא?!) ואני הייתי חייבת טרמפ, כי השילוב של גשם, סערה, הליכה ברגל, עוגה גדולה ויד שקצת כואבת מכוייה...ממממ... לא משהו.
אלכס החמוד הקפיץ אותי למשרד, וכמובן כשהתקרבנו לבניין התחיל גשם והתקשרתי למישהי שתבוא לעזור לי. חיכינו וחיכינו (לקח לה מלאן זמן) ובינתיים ללא טיפת סבלנות אמרתי שאני אצא ואתארגן עם המטרייה, מחכה עם העוגה למי שאמורה לעזור לי. יצאתי החוצה, פתחתי את המטריה האדומה המגניבה, ועמדתי בגשם, שמחה וטובת לב. לפתע, הגשם התגבר, הרוח התגברה, נהיה סוער וקצת מוטרף. צחקתי מהמאבק עם הרוח, אבל אחרי עוד כמה דקות החלטתי להיכנס לבניין לחכות לה בפנים ואז לרוץ איתה יחד לאוטו.
תוך מאבקים עם הרוח והגשם והמטריה, והרבה צחוקים, ניסיתי לסמן לאלכס שאני הולכת פנימה והרמתי את רגל ימין כדי ללכת לעבר הבניין.

.....

זהו, לא הגעתי רחוק.
הייתה שם שרשרת נמוכה שקשורה בין שתי אבנים כדי שאופנועים לא יחנו. אני לא ראיתי אותה (מאבק, זוכרים?!) רגל ימין שלי נתקלה בה, ואני נתקלתי עם כל הגוף במדרכה השלוליתית. עפתי בחלקיק שניה לתוך המדרכה, אלכס תיאר לי אח"כ שרגע אחד חייכתי אליו וברגע השני הוא לא ראה אותי מהמושב באוטו.
וכך זה היה, שכבתי לי רטובה על המדרכה ליד המשרד, אלכס עזב את האוטו ורץ אלי ושאל אותי בהיסטריה אם אני יכולה לקום. זו שחיכיתי לה הגיעה בדיוק כשעפתי ועמדה בכניסה לבניין בהלם מוחלט. אלכס עזר לי להיכנס והתחלנו לבדוק אם הכל במקום ושלם.
שלא תדאגו, הכל במקום, ושלם. יש חבורות, יש חברבורות, יש ברך סגולה וכחולה, יש מרפק ימין משופשף ויש כף יד שמאל (כן , אותה אחת מהעוגה) שקיבלה מכה וקצת כואבת כשאני עושה פעולות פשוטות ויש אלכס מודאג.

עכשיו יומיים אחרי, אפשר כבר לספר בחיוך (כל עוד לא נשענים על המרפק, לא נוגעים בברך, לא מפעילים יותר מדי את יד שמאל ומתעלמים מזה שכל השרירים בפלג הגוף העליון שלי תפוסים) את סיפור המעשה בעוגת השוקולד השמחה.

חלה מתוקה לשבת. בלי צימוקים.

יצאתי היום מהבית בבוקר לעשות קצת ספורט. ראיתי כי טוב (ולא כי בוקר... היה 12:00) ונכנסתי הבייתה בסערה :"אלכס הולכים לפיקניק!".
אלכס שיתף פעולה (בשמחה, למרות שלא היו הרבה ברירות), קפצנו לסופר לקנות כמה מצרכים לסנויצ'ים (כן, כן, בלי ד'. לא סנדביץ' אלא סנויץ'! Snavich): חלה מתוקה, גבינת עיזים וסלמון (את היתר היה לנו בבית).
ניגשנו לאיזור החלות (המתוקות) ושאלתי בתומי (או בטמטומי) את האיש האופה: "יש חלה מתוקה בלי צימוקים?"
האופה: "כן, הנה." (מצביע על חלה עם צימוקים).
רותי: "אבל זה עם צימוקים, אני רוצה חלה מתוקה בלי צימוקים".
האופה: "אה, הנה, חלה בלי צימוקים" (מצביע על חלה אחרת)
רותי: "זו חלה מתוקה?"
האופה:"לא, זו חלה בלי צימוקים."
רותי: "אני רוצה חלה מתוקה בלי צימוקים!"
האופה :" אז הנה חלה בלי צימוקים" (מצביע על החלה הלא מתוקה בלי הצימוקים).

אלכס, בלחישה :"התנאי הלוגי מסובך מדי".

לקחנו חלה עם צימוקים :) היה אחלה פיקניק, קרוב לבית (רק 150 מדרגות פלוס מינוס) והיו אחלה סנויצ'ים.

יאללה, סופ"ש.

הארי פוטר פוגש את הסיפור שאינו נגמר בקו 27

ביום ראשון נסעתי לאוניברסיטה, לתרגל את כישורי התרגול שלי. כמה דקות אחרי שעליתי התפנה מושב אחד בו יושבים מול אדם אחר. התיישבתי וראיתי את הארי פוטר, סליחה, נער צעיר, לא שרירי במיוחד , עם משקפיים קצת מוזרים וקצת ירוקים, סנדלים קצת גדולים וקצת כתומים ומכנסי שלושה רבעים. ניסיתי להחליט אם הוא דומה יותר להארי או לנער מהסיפור שאינו נגמר. הוא ישב עם ספר ולא הוריד ממנו את העיניים. בזוית המסוימת הזו, לא הצלחתי לראות את שם הספר, אבל אחרי כמה דקות כבר החלטתי – הסיפור שאינו נגמר! קצת סיבובים וקצת פקקים, והנער הזיז את הספר רק קצת, בדיוק מספיק כדי שאראה את הכותרת על הכריכה "הסיפור שאינו נגמר".

האוטובוס עצר ליד האוניברסיטה ואני ישר חיפשתי את פלקור בשמיים.

פילוסופיה בצהריים

אתמול הייתה חתונה שמחה. לא שתיתי דבר מלבד מים, כי אם שותים לא נוהגים וכן נהגתי… אבל שמחתי, השתוללתי ורקדתי. היה לי קשה לקלף את עצמי מהמיטה, אבל כשהצלחתי נסעתי לאוניברסיטה.
אי שם באוניברסיטה הדתית שאיכשהו הגעתי ללמוד בה, אי שם בצהריי היום, יש לי פעם בשבוע שיעור פילוסופיה. ועוד יהודית, לא סתם. ואם פילוסופיה זו חפירה עם את חפירה, פילוסופיה יהודית מביאים את הפטיש אויר.
המרצה, מאוד שרמנטי, נותן רפרנסים לחילופין מהעת העתיקה ומהזמנים שלנו. לפתע, נעצר השיעור. המרצה מעיר לשני אנשים שדיברו, והחליט לשתף איתם ועם הכיתה כולה את הסיבה להערה. הקשקשנים היו בחור ובחורה, והוא הפסיק אותם רק כי היה שילוב של 2 תנאים: 1. הפריעו לשיעור, אבל זה שולי. 2. הוא הבין לפי שפת הגוף והמבטים שלא יהיה ביניהם קשר רציני. ואם אין סיכוי לזוגיות, חייבים להפסיק את השיחה!! (הוא גם הוסיף שסטוצים לא יצאו מהשיעורים שלו, אבל 3 זוגות כן, ולהם הוא לא הפריע…) זו הפילוסופיה האמיתית שלו. 

לילילילי

אני לא אוהבת שירים מזרחיים. ככלל. אני אוהבת את הרוק הכבד המלא גיטרה, דיסטורשן ובלאגן. טוב, נו, על מי אני עובדת, יש עוד כמה דברים שאני אוהבת, ביניהם משתחלים להם גם שירים מזרחיים. היום חברה למשרד ביקשה שאני אגביר את הרדיו בשיר שההתחלה שלו נשמעה כאילו הוא שר בכלל בשפה מזרח-תיכונית אחרת... אבל אחרי ששמעתי את כולו, והשתוללנו בחדר, ואח"כ שמנו אותו בלופ ביו-טיוב היא אמרה וקבעה עובדה "זה שיר שעושה שמח". לי הוא עשה רק "לילילילילילילילי" בראש (חלק מהפזמון או משהו).

סיימנו לעבוד ויצאנו, היה לי טרמפ עם אותה חברה, שרנו בדרך עוד קצת "לילילילילילי" עד איפה שהיא הורידה אותי. המדרכה הייתה שחורה כפחם (טוב, ביאליק, רמת גן, קיץ, איככככס) ועליה ישב / שכב / רבץ כלב לבן מופלא. (אני לא יודעת אם הכלב היה מופלא, אבל הצבע הלבן הבוהק שלו היה מופלא בהחלט!). התקרבתי לבדוק אם הוא אמיתי והוא לא זז אבל הסתכל אליי בעיניים בהירות ויפות.

חשבתי לעצמי "לילילילילי" והלכתי לחנות המיצים שאני עוצרת בה בדרך לתחנת האוטובוס ממנה אני לוקחת אוטובוס....ונסעתי הבייתה.

שיהיה סופ"ש מופלא, עם הרבה לילילילילילילילי.

(ולא, אני לא מכניסה לינק לשיר).

אה, ועוד משהו, ניסיתי לראשונה שילוב של תות אננס ואפרסק. משו משו. :)

רות, סוף.