נזק (או עוגת שוקולד שמחה)

כמה נזק רותי אחת יכולה לעולל לעצמה ב12 שעות?

כמו הרבה דברים מוזרים, הכל התחיל בעוגה. הכי פשוטה בעולם, כזו שילדים יכולים לעשות כמעט לבד, חוץ מהמבוגר שמתעסק עם התנור.

הייתה לי ביום ראשון מסיבת פרידה מהמשרד ורציתי לאפות עוגה לכבודם ואחותי נתנה לי מתכון מנצח ופשוט. קניתי את כל החומרים, ערבבתי ללא בעיה, אפילו הכנסתי לתנור בגאון והמסתי שוקולד על הגז בשביל הקרם. הכל היה ממש פרפקט (אפילו שטפתי כלים בזמן שחיכיתי לעוגה)

כשהעוגה הייתה מוכנה... התחיל הבלאגן. קודם צריך להכניס קיסם. אז הכנסתי אחד או שניים. ניסיתי להוציא שניים יחד מהקופסא כדי לחסוך זמן... והקופסא התפרקה לי על החיים, השיש והריצפה, וכל הקיסמים התפזרו להם יחד עם צעקת "אאאהההההה" שלי. הסתבר שקיסם אחד עיקש נתקע לי בקמיצה. ככה, סתם באמצע מוצ"ש. הוצאתי, ונשאר חור קטן עד היום.
אלכס בא למטבח לוודא שכולם בחיים, וידא והלך לו.
הוצאתי את העוגה מהתנור עם הסבכה(תבנית חד פעמית לא מחזיקה משקל של עוגה) ועם שתי כפפות, אחת מסיליקון ואחת לא. הסיליקון כפי הנראה זזה קצת, והצד של כף יד שמאל שלי התנשקה עם מתכת רותחת. הצעקה לא איחרה לבוא, ואיתה הפלה מידית של התבנית על מכסה התנור. אלכס שוב בא למטבח לוודא שכולם חיים, ביקשתי שיציל את העוגה (הציל) ואז הבנתי כמה כואבת לי הכוויה. אאאאאוצ'.
 
אלכס הוציא את העוגה והתפנינו לטפל בכויה, אלוורה, מים קרירים (אבל לא קרים) זורמים, והרבה פורומים באינטרנט (אצל אלכס על המחשב, אני יללתי במקלחת עם המים).
הוספתי קרם שוקולד(תוך יללות) והמון סוכריות שמחות והלכנו לישון. גם את זה עברנו, אפילו בבוקר התעוררתי עם כאב עמום למדי.

בבוקר, אלכס היה חייב לצאת מוקדם (7 ועשרים, זה עוד לפנות בוקר, לא?!) ואני הייתי חייבת טרמפ, כי השילוב של גשם, סערה, הליכה ברגל, עוגה גדולה ויד שקצת כואבת מכוייה...ממממ... לא משהו.
אלכס החמוד הקפיץ אותי למשרד, וכמובן כשהתקרבנו לבניין התחיל גשם והתקשרתי למישהי שתבוא לעזור לי. חיכינו וחיכינו (לקח לה מלאן זמן) ובינתיים ללא טיפת סבלנות אמרתי שאני אצא ואתארגן עם המטרייה, מחכה עם העוגה למי שאמורה לעזור לי. יצאתי החוצה, פתחתי את המטריה האדומה המגניבה, ועמדתי בגשם, שמחה וטובת לב. לפתע, הגשם התגבר, הרוח התגברה, נהיה סוער וקצת מוטרף. צחקתי מהמאבק עם הרוח, אבל אחרי עוד כמה דקות החלטתי להיכנס לבניין לחכות לה בפנים ואז לרוץ איתה יחד לאוטו.
תוך מאבקים עם הרוח והגשם והמטריה, והרבה צחוקים, ניסיתי לסמן לאלכס שאני הולכת פנימה והרמתי את רגל ימין כדי ללכת לעבר הבניין.

.....

זהו, לא הגעתי רחוק.
הייתה שם שרשרת נמוכה שקשורה בין שתי אבנים כדי שאופנועים לא יחנו. אני לא ראיתי אותה (מאבק, זוכרים?!) רגל ימין שלי נתקלה בה, ואני נתקלתי עם כל הגוף במדרכה השלוליתית. עפתי בחלקיק שניה לתוך המדרכה, אלכס תיאר לי אח"כ שרגע אחד חייכתי אליו וברגע השני הוא לא ראה אותי מהמושב באוטו.
וכך זה היה, שכבתי לי רטובה על המדרכה ליד המשרד, אלכס עזב את האוטו ורץ אלי ושאל אותי בהיסטריה אם אני יכולה לקום. זו שחיכיתי לה הגיעה בדיוק כשעפתי ועמדה בכניסה לבניין בהלם מוחלט. אלכס עזר לי להיכנס והתחלנו לבדוק אם הכל במקום ושלם.
שלא תדאגו, הכל במקום, ושלם. יש חבורות, יש חברבורות, יש ברך סגולה וכחולה, יש מרפק ימין משופשף ויש כף יד שמאל (כן , אותה אחת מהעוגה) שקיבלה מכה וקצת כואבת כשאני עושה פעולות פשוטות ויש אלכס מודאג.

עכשיו יומיים אחרי, אפשר כבר לספר בחיוך (כל עוד לא נשענים על המרפק, לא נוגעים בברך, לא מפעילים יותר מדי את יד שמאל ומתעלמים מזה שכל השרירים בפלג הגוף העליון שלי תפוסים) את סיפור המעשה בעוגת השוקולד השמחה.