ארוחת מונסון - מתוך "סיפורים שצריך לספר"

"סיפורים שצריך לספר" זה פרוייקט חדש שהחלטתי עליו כמעט כרגע. אני בחופשת לידה (שעוד מעט תיגמר, אבל זה לפוסט אחר) ויש לי לפעמים זמן לחשוב (לא יותר מדי, בין חיתול להנקה למשחק). הזכרון שלי מעולם לא היה משו-משו, ועכשיו כשכל כך הרבה דברים שקשורים לגידול ילד נכנסים ותופסים מקום, חשבתי שאולי צריך קצת לפנות מקום... כדי שלא אשכח את הסיפורים שצריך לספר. וכן, לחלקם קשה להאמין, וכן, ייתכן והזכרון גורם לי להגזים אך הם האמת כפי שאני זוכרת אותה. חוץ מזה אי אפשר לספר סיפור בלי הקדמה, ולפעמים ההקדמה חייבת להיות מאוד מפורטת, אז מי שממשיך לקרוא...לקחת את זה  בחשבון.

אז הסיפור הראשון שנזכרתי בו מתרחש בתאילנד בתחילת שנות האלפיים וקראתי לו "ארוחת מונסון".

קצת אחרי השחרור שלי טסתי לפגוש ידיד ילדות בתאילנד. הוא לא תאילנדי (למיטב ידיעתי) אבל הוא עצר בתאילנד בסוף טיול ביבשות רחוקות ולפני מעבר ליבשת קרובה וכך קרה שקבענו להיפגש בבנקוק. זו הייתה פעם ראשונה שטסתי לבד (והרי תמיד טוב שפעם ראשונה כזו תהיה "רק" 12 שעות) ומאוד התרגשתי. היו לנו כבר סלולריים, אבל ממש לא חכמים כמו היום, וכל הפעלה בחו"ל עלתה אז המון כסף (לא בטוחה שהחלק הזה השתנה). אז למרות החסך הטכנולוגי, מצאתי אותו בשדה תעופה בבנקוק והמשכנו לעיר. היה חם ודביק ומגעיל, והיו סיפורים עם מאכלים מוזרים ומקקים ענקיים אבל זה אולי לסיפור אחר. באחד הימים לקחנו משהו בסגנון של מונית שירות לכיוון האיים בדרום. ולא, אני לא מתכוונת לאיים שכולם מכירים, אלא לאחד שקצת פחות מכירים, קו-סאמט (או קוסאמק כמו שקראנו לו אז). על האי הזה קראנו בלונלי פלנט מרופט בן כמה שנים, שם הוזכר חוף אחד מקסים עם האוכל הכי טוב בתאילנד.

אני לא לגמרי זוכרת איך הגענו אחרי המונית שירות... נראה לי שהיתה שם סירה קטנה, שממנה איכשהו היינו צריכים ללכת\לשחות במים כדי לנחות על האי. 
החוף בו נחתנו היה חביב ותיירותי ונשארנו שם רק לאותו הלילה, כשאנחנו מתכננים ביום למחרת למצוא את החוף המקסים עם האוכל הטוב ולהישאר שם. כבר באותו הלילה נחשפנו לאוכל טעים (ולשחיטה של העוף שעשה אותו טעים.. על הדרך) ולעכבישי ענק במקלחת עם מים קרים וכמעט בלי זרם...

בבוקר התחלנו ללכת על קו החוף בכיוון החוף הבא. דיי מהר היו סלעים ענקיים שחסמו את הדרך וחייבו אותנו ללכת בתוך היער ולעזוב את קו החוף. מצאנו שביל והמשכנו בו. והמשכנו. והמשכנו. מתישהו עצרנו לנוח ואז ידידי אמר שהוא רואה בקתה (בתוך היער בירידה לכיוון החוף) ואני קלטתי שישבתי בתוך קן של יתושות אכזריות במיוחד (דיי מהר גילינו שבאי הזה יש יתושות חודרות ג'ינס) ורצתי לכיוון הבקתה.

גילינו קסם של מקום. בקתות בנויות על צלע גבעה מיוערת שנשפכת לים... כל בקתה נראית אחרת בצורה ובגודל. אחת הבקתות הייתה גדולה במיוחד והיוותה את ה"לובי" של המקום הקסום הזה (שלפחות לזמן ההוא לא הכיר ישראלים).

בלובי למדנו עוד כמה דברים על המקום: לכל בקתה יש שם מיוחד משלה, וספר אירוח. כל מה שאנחנו קונים (נייר טואלט, מים, ארוחות) אנחנו בעצמנו צריכים להכניס לספר וכל בוקר המארחים מוסיפים שם את החיוב על הלילה ומסכמים את היום הקודם. סומכים על הלקוחות שיכתבו מה שהם לוקחים...בבקתות יש חשמל רק בשעות מסויימות (משהו כמו 18:00 עד חצות) ויש מבנה מיוחד לשירותים של כולם (בול פגיעה חשוך עם עכבישי ענק) ומקלחת אחת יחידה ומיוחדת במינה, שכאשר מתקלחים בה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) המים הקרירים שאנחנו משפריצים על עצמנו בעזרת צלוחית כסופה קטנה זורמים דרך פתח בחלק התחתון של הדלת ישר לים. כשעומדים במקלחת אפשר לראות את הים מעל דלת העץ הקטנה. ואפשר גם להעקץ ע"י מליון יתושות שרק מחכות לתייר הדביל שינסה להתקלח בערב (אני! אני!).

האמת, למדנו ממש לאהוב את המקלחת המוזרה הזו, כולל את זה שלוקח המון זמן להתקלח עם צלוחית קטנה וכשחזרתי לארץ קצת התגעגעתי. לרגע.

ליד המקלחת היו שולחנות פיקניק של המסעדה הנפלאה, שם הגישו מנות טעימות ומקוריות וטריות כאשר סיפרו לנו שאת מאכלי הים אב המשפחה דג באותו היום. המלצר שלנו היה אחד הבנים והמארחת בלובי הייתה האמא. במורד הגבעה היה חוף לבנבן וקטן, מוקף סלעים ועצים, ומדי כמה זמן היה עובר שם ילד תאילנדי ומוכר אננס קר. 

מזג האוויר היה נפלא, והימים שם עברו בכיף, עם ארוחות בוקר וערב נהדרות ובאמצע ממתקים מהארץ ואננס...אחרי כמה לילות ביקשנו לעבור לביקתה שממש הייתה על קו החוף ומאוד נהנו לשמוע את רחש הגלים מתוכה. באחד הערבים, בשעה יחסית מוקדמת אכלנו ארוחת ערב טעימה כהרגלנו. לקראת סיום, המלצר שלנו ניגש אלינו וסיפר כי עומד לרדת גשם (לא היה ענן אחד בשמיים!!) וכדאי להיכנס לתוך הלובי. התעכבנו קצת עם סיום האוכל והוא כבר התחיל לפנות, ופתאום התחילה רוח חזקה מכיוון הים. עזרנו לו לפנות את הכלים וחשבנו לעצמנו שתהיה קצת רוח וגשם ויעבור ונחזור לשגרה. אבל כשהגשם הגיע, למדנו מה זה מונסון על האי. טיפות בגודל תרנגולות שיורדות במהירות ובכוח על הכל מלוות ברוח שאיימה להעיף את הבקתות. המשפחה המקומית סגרה ואטמה את הבקתה הגדולה של הלובי ואנחנו אחרי כמה ריצות עם הכלים של הארוחה ישבנו וניסינו להבין מה קורה ומה עומד לקרות.

כשהכל היה סגור ואטום, והגשם נשאר בחוץ התחלנו להסתכל מסביב. היה שם שולחן ערוך לארוחה גדולה עם כסאות ושרפרפים מסביבו. היו שם בני המשפחה (כולל סבתא, הורים וכמה ילדים בגילאים שונים), ועוד כמה אורחים מוזרים - זוג עם בעל אירופאי ואישה תאילנדית, בחור הודי שנכנס רטוב כולו באיחור ואנחנו- שני ישראלים בהלם מוחלט.

הסתבר שזוהי ארוחת יום הולדת לאחת הבנות ואנחנו הוזמנו להצטרף. שכחנו לחלוטין שאכלנו קודם וגם עבר קצת זמן... והתרגשנו מההזמנה לתוך בית תאילנדי שלא קל לקבל. הוגשו לנו שרפרפים, שלי קצת התנדנד ומיד לאחר מכן גם ויסקי עם קרח (אחרי שהשתדלנו כל הטיול לא לשתות קרח כי לא יודעים מאיפה המים וכדומה החלטנו ללכת על זה ולכבד את המקומיים). הויסקי והנדנוד עבדו טוב ואז הגיעו המנות הראשונות. אחת מהם הייתה שבלולי ים שהאבא שלה באותו יום וצלה על האש. מעולם לא אכלתי שבלולים אבל זה נראה מקום טוב להתחיל. לקחנו כל אחד שבלול וניסינו לחקות את המארחים שאכלו בהנאה. הסבתא שישבה לידי ולא דיברה מילה באנגלית, צחקה על הנסיונות הנואשים שלנו והראתה לי עם סימני ידיים והרבה מילים בתאילנדית מה לעשות, כמו גם חיזקה אותי על ההצלחה. היה צריך לקחת קיסם, לתפוס את הפנים של השבלול ולמשוך אותו החוצה, "לנגב" רוטב (בדיעבד : רוטב צ'ילי חריף) ולהכניס ישר לפה. תתפלאו - היה ממש טעים ונשנשתי כאלו במשך כל הארוחה! וגם החריפות הורגשה פחות אחרי כמה שבלולים... מנה אחרת הייתה סוג של בשר חזיר שנראה והיה לו טעם של עוף ברוטב חריף מתוק מעולה. הכל תוצרת בית.

ידידי קיבל את הכבוד לקבל מנה ששמורה כנראה לאורחים מיוחדים (או כאלו שרוצים לצחוק עליהם, לא ברור עד היום...). הוא קיבל ראש של תמנון קטן והוסבר לו כי הוא צריך להכניס את הכל לפה ולאכול. אחרי עוד כוס ויסקי, לקח באומץ רב את הראש, טבל אותו בהמון רוטב חריף והכניס את כולו לפה. ואכל. ולעס. ובלע. והתאילנדים היו בעננים!

בין המנות סיפר לנו האירופאי הנשוי לתאילנדית כל מיני דברים שנאמרו סביב לשולחן וגם כאלו שלא. הוא סיפר שהאבא הביא את כל העצים מאוסטרליה בספינה ובנה את הבקתות בעצמו. הוא גם זה שסיפר לנו שמדובר בחגיגת יום ההולדת ותירגם כל מיני דאחקות בזמן הארוחה.

אחרי המנה של התמנון, הארוחה קצת מעורפלת לי אבל אני זוכרת בבירור את המנה האחרונה: עוגת ג'לי מכוערת ומגעילה וג'וינט שגלגל הבן הקטן והעביר לאבא ולסבתא כלאחר כבוד).

הארוחה הרגישה כאילו לקחה כמה שעות. אני לא יודעת כמה זמן באמת לקחה, אבל מתישהו הגשם המטורף שבחוץ פסק ונפרדנו ללילה, חזרנו להיות אורחים שמקבלים רק אוכל מהתפריט ולא את המאכלים הנפלאים האלו שהמקומיים עושים לעצמם.

בנוסף גילינו עוד באותו הלילה כמה נורא הבטן הישראלית מגיבה לאוכל הנפלא הזה, כמה נורא שזה קורה כשהשירותים בחוץ, בחושך, בבול פגיעה, ואיזה מזל שיש תרופות שהבאנו מהארץ...

 אחרי כמה ימים חזרנו לבנקוק והמשכנו קצת בחוויות קולינריות ואנתרופולוגיות מרתקות... אבל את רמת ההזיה של החוויה הזו עולם לא נשכח.